הזוכים באות העיצוב 2017

שהצליחו השנה יותר מכולם לרגש ולחדש

לחצו כאן לפוסט המלא

הפרדוקסאליות של הבתים הלבנים

אדריכלות / 7 אפריל / שרה רופמן. צילום: אלעד שריג, עמית גרון

“הבתים הלבנים“, המהווים סמן אדריכלי לבניה הפרטית האיכותית ואנינת הטעם – מכילים שלושה פרדוקסים: כלפי האדריכלות הבינלאומית, כלפי החברה הישראלית וכלפי דייריהם

 

PAPERNA_YANIV_103

בית לבן עם דק ובריכת שחיה. תכנון: פפרנה יניב אדריכלים. צילום: עמית גרון. גופי תאורה מפוסלים: איילה צרפתי. ישנה עוצמה רבה במפגש הראשון עם הנוף, בייחוד כאשר זה בא באופן פתאומי: המעבר מהחזית האטומה שאינה חושפת את סודו של הנוף המצוי מעבר לקיר עם עוצמת הטבע המתגלה מעברו השני והיכולת לנכס ולשלוט בו בעזרת זויות מבט מהונדסות. התכנון, השליטה באסתטיקה ופרטים מרהיבים. אדריכלים ומעצבים ישראלים המתמחים בבניה פרטית “לבנה“ מצטיינים ביכולת להוציא תחת ידיהם מבנים מרשימים שצורתם הפשוטה והנקייה משדרת עצמה וכוח ומאפשרת להם לתפקד כסמלי סטטוס לכל דבר.

PAPERNA_YANIV_053

 

PAPERNA_YANIV_058

 

PAPERNA_YANIV_101

 

PAPERNA_YANIV_085

 

PAPERNA_YANIV_073

בתי מידות נבנו כבר החל מראשית הישוב היהודי. די להזכיר את בית שלוש בנווה צדק, בית לוין בשדרות רוטשילד, שניהם בתל אביב וכמובן את בית ויצמן ברחובות, כמודלים לבתים פרטיים המשקפים את עושרם של בעליהם ומצד שני מיצגים אסטרטגיות שונות, של ניסיון למצוא את השפה הנכונה עבור הבית הפרטי של שועי הארץ (בניה ערבית מקומית, אקלקטיציזם ומודרניזם). אין ספק כי עבור הקהילה הסוציאליסטית המנסה לבסס את אחיזתה באדמה, היו סמלי הקפיטליזם הללו בעיתיים, למרות שמדובר היה בצורך אמיתי: לתת מענה לצורת המגורים של בעלי הממון שהיו גם בעלי החזון הציוני. השאלה כיצד יראו בתים אלו ועל פי איזו סכימה יבנו, משמעותית, כיוון שמסורות הבניה הלכו והתגבשו במקביל לתפיסות הלאומיות האידיאולוגיות הסוציאליסטיות. הקשר בין האדריכלים הצעירים מובילי הזרם הבינלאומי בישוב היהודי, כגון נויפלד, רכטר ושרון, לבין האידיאולוגיה הציונית הסוציאליסטית היה קשר אינטגראלי, שבא לידי ביטוי למשל במעונות עובדים ובחדרי האכילה של הקיבוצים. ניתן לומר כי המפעל הציוני קנה לו חזות אדריכלית ברורה ומזוהה.
בנקודת הזמן בה אנו ניצבים כיום, ניתן להבחין בשתי מגמות עיקריות בכל הקשור לבית המידות הישראלי: האחת היא מגמת “טוסקנה / פרובנס“. סגנון רומנטי צבעוני זה, מנסה לצטט את אירופה הים תיכונית הכפרית, תוך שהוא ממשיך בדרך זו או אחרת, את הסגנון האקלקטי שאפיין את הבניה בתחילת הישוב. הן הסגנון האקלקטי, והן בניית הוילות דמויות וילות בטוסקנה או בפרובנס מנסים “להתחבר אל המרחב“. יחד עם זאת נוצר לאחרונה הרושם כי מגמה זו מואטת ובמקומה מתחזקת משמעותית המגמה השנייה: בניית וילות לבנות מינימליסטיות.

 
ניתן להבחין בשתי מגמות עיקריות בכל הקשור לבית המידות הישראלי: האחת היא מגמת "טוסקנה / פרובנס" והשנייה בניית וילות לבנות מינימליסטיות

 

5

בית לבן עם דק ובריכת שחיה. תכנון: מורן–פלמוני אדריכלים. צילום: עמית גרון. הבתים הלבנים מרכזים לתוכם בצמצום ובדייקנות אלמנטים של סמלי סטטוס מובהקים, בממדיהם הגדולים, בהקבצתם יחד בשכונות או ישובים אמידים וכמובן בברכת שחיה פרטית — שחקן חדש, מהעשור האחרון, בזירת סמלי הסטטוס הישראלים. הברכה הופכת למוקד משיכה מרכזי לעין, לעתים רבות היא חלק אינטגרלי ומרכזי להמשך המבט אל תוך החצר הפרטית והקומפוזיציה של המתחם. החצר הפרטית משמשת כהמשך לחלל הפנימי ומטשטשת את יחסי הפנים–חוץ של המבנה.

4

 

3

 

2

 


מבנים מינימליסטים אלו מתאפיינים בצורניות קובייתית נקייה ומדייקת. החומריות השלטת: בטון וזכוכית. הטיח לבן, נקי וחלק עם נגיעות קטנות של סרגלי עץ. סממני העושר באים לידי ביטוי במימדי המבנים, במיקומם ובברכת השחייה המשתרעת לצידם

 

מבנים מינימליסטיים אלו מתאפיינים בצורניות קובייתית נקייה ומדייקת. החומריות השלטת: בטון וזכוכית. הטיח לבן, נקי וחלק עם נגיעות קטנות של סרגלי עץ. סממני העושר באים לידי ביטוי בממדי המבנים, במיקומם בשכונות ובישובים אמידים ובברכת השחייה המשתרעת לצידם — סמל הסטטוס האולטימטיבי (לפחות במונחים ישראלים). בתים אלו מיצרים פרדוקס מסוים, היות והרושם הראשוני של מינימליזם סגפני יוצר תחושה של צניעות וחסכנות. אולם בפועל מדובר בהפך הגמור: תקציבים עצומים מושקעים במערכות התפעול ובגימורים מדויקים, מערכות מתגים מורכבות ומרשימות השקועות בקיר שולטות על התאורה, האוורור, המיזוג והתקשורת ומפמפמות חיים מכניים לתוך הבית. בתים אלו מעידים על יכולות עיצוביות נהדרות של מתכנניהם: על תכנון קפדני, איכותי, מדויק ועדכני. אין כל ספק באשר ליופיים של המבנים: הם מרהיבים, עוצרי נשימה במראה שלהם ובעצמתם בשל האמירה הברורה שאינה מצטנעת. אלו אינם בתים המנסים להיטמע בנוף אלא דווקא להכריז על נוכחותם ועל היותם סמלי סטטוס.

 

_MG_7861

בית לבן עם דק וברכת שחיה. תכנון: אילן פיבקו אדריכלים. צילום: אלעד שריג. אדריכל אחראי: עמית מס. עיצוב החוץ / גינון: קו ירוק. הבידול מהמרחב הציבורי נעשה ע“י סגירת החזית הפונה אל הרחוב. הכלים  לבידול זה עשויים להיות הקמת חומה או עיצוב את הפסדה של הבית עצמו כאלמנט אטום. החזית הפנימית המפנה עורף אל המרחב הציבורי הופכת לשקופה ואוורירית, ממשיכה אל תוך הנוף המבוית אותו היא מנכסת ועליו היא שולטת.

_MG_8005

 

_MG_7911

 

ברוב המקרים המפגש עם בתים אלו יורכב משתי חוויות: האחת של מבט מהרחוב והשנייה — מתוך הבית עצמו. כלפי חוץ נראים הבתים אטומים ומנוכרים לרחוב, לרוב פסאדת בטון או טיח לבן אשר אינם חושפים את המתרחש מעברם השני. במקרים רבים ינותקו הבתים מהרחוב על ידי תוספת של חומה. לא תמיד ניתן להסיק מה גודלם מבחוץ אך התחושה המתקבלת היא של מידור, התרחקות ובידול של אותו מבנה מהרחוב. היחס המתבדל מהמרחב הציבורי — מעורר מחשבות. הבידול מהמרחב הציבורי על ידי אטימת החזית עשויה לעורר אנטגוניזם חברתי. החזית האטומה מדגישה את הניתוק של אותם מבנים מההמון ומהסביבה. ניתוק זה פרדוקסאלי וצורם במיוחד היות והבתים מהווים המשך ישיר לשפת העיצוב של האדריכלות הבינלאומית: לקובייתיות הלבנה והפשוטה ולקוויות האופקית. אדריכלות בינלאומית, אשר היוותה מעין המשך ישיר לסוציאליזם ולהסתפקות במועט של שנות הקמת המדינה. נחזור לרגע קט אל בית ויצמן, אין ספק כי זהו בית מידות מנקר עיניים ומתריס בתקופת הקמתו. ובכל זאת, כאשר בוחנים את הצבתו בשטח, נוכחים לראות כי החזית המרכזית פתוחה לנוף ומשקיפה אליו ללא חומות מבדלות.

 

Nini-001

בית לבן עם דק ובריכת שחיה. תכנון: אדריכל ניסן ורשבסקי. צילום: אלעד שריג. ישנה נטייה ברורה לעצב מבנים בקווים גאומטריים נקיים לבנים. עיצוב של נפחים המאפיינים את הבניה המודרניסטית עליו הושתת אתוס הבנייה הציוני.

Nini-010

 

כאשר נכנסים פנימה, לתוך הבתים הלבנים, קורה תהליך הפוך לגמרי. שדה הראיה נפתח בבת אחת. לרוב נקלוט חלקים נרחבים מהבית ומהחצר גם אם האוריינטציה בחלל לא תהיה מידית. חדר מגורים רחב ידיים, חצר ובריכה, לרוב מלבנית נקייה וכחולה תחומה ברצפת דק יהוו נקודות צבע ומוקד משיכה של העין כלפי חוץ. המעשה האדריכלי מבליט את השקיפות ואת ההמשכיות בין החוץ לבין הפנים, תוך ביטול הגבולות ביניהם ויצירת תחושה של מרחבים אין–סופיים. אין–סופיותו של חלל הפנים בא לידי ביטוי כפול. ראשית, הפנים מתמזג עם החוץ הממודר מהרחוב, קרי: עם החוץ הפנימי. חציצת זכוכית, המהווה “אנטי–חומר“, מפרידה בין החללים. שנית, החללים הפנימיים הציבוריים — גם הם גדולים מהדרוש ומחוברים זה לזה. רק הריהוט מגדיר אזורי הסבה, אכילה או בישול. הפיזור של הריהוט נעשה במשורה, כאילו לא להפריע לחיבור עם החוץ. הפתיחות אל החוץ ובתוך החלל עצמו — מעניקה שליטה. הנוף — הן הפנימי והן החיצוני, מנוכס לשוהה, לבעל הבית. יחד עם זאת, גם כאן טמון פרדוקס. העדר תחושת הביתיות והחמימות הנורמטיבית והמימדים האדירים של החלל הפתוח לעצמו ולחוץ — מבטלת את מקומו של האדם. זרות, בדידות וחוסר שייכות הן חלק מהתחושות כאשר אין בחלל הפתוח מקום להתחבא בו, וכאשר כל חפץ שלא במקום, או כל צבע — עלול להפר את הדיוק העיצובי הבלתי מתפשר.

 

_MG_0528

הסלון הלבן. תכנון: שר סלע ואנג'לה לנציאנו, LANCIANO-DESIGN . צילום: אלעד שריג. חללי הפנים לבני, סטריליים כמעט מוזאליים. שגרת היום–יום מחייבת התנהלות מדויקת. ערמת כלים בכיור עשויה לפגום בדיוקה של הקומפוזיציה. נקודת צבע ה“אקראית“, גוף תאורה, אוביקט אומנות ספה או וילון אינם יכולים להרשות לעצמם לזוז מילימטר מהנקודה שהותוותה לה בתוכנית ההעמדה. האם חלל צח בהיר ומנוכר יכול לסבול את נוכחותו של ה“אחר“? האם אותו חלל אינו יכול אלא ליצר לעצמו מרחבי פנים וחוץ מלאכותיים המנותקים משגרת העולם החיצון, בועה אוטופית המנותקת מזהמת הרחוב?

 

_MG_0500

 

הציונות ניכסה את הסגנון הבינלאומי אל חיקה, כחלק מהגדרת תדמיתה כחברה חדשה וסולידרית. אולם עתה, אותה האסתטיקה משמשת לבידול מהסביבה ומהמציאות המקומית

 

העיצוב המדויק: החל בבטון המוחלק, המשך בהעמדת הספה בסלון וכלה במיקום השקע לתאורת לילה, יוצר חלל מוזיאלי. המוזיאליות הזו נבדלת מהעולם החיצון: מניקוי הרחובות, מהשתרכות הנרקומנים, מעשן המשאיות ומעלבון המובטלים. המעשה האדריכלי יוצר הבדלות מהאחר ויוצר מציאות אוטופית נפרדת מהעולם החיצון מלא הפגמים: כל מה שנמצא מעבר לחומה הוא בגדר ה“אחר“. ומיהו אחר? — רוב החברה הישראלית, שבאופן פרדוקסאלי (שוב…) סוגדת לאותו סוג של אסתטיקה. יתכן והקשר ההפוך בין המסורת האדריכלית ההיסטורית (הסגנון הבינלאומי) למציאות האדריכלית החדשה אינם אלא חלק מתהליך אבולוציוני שעובר הן על החברה הישראלית והן על שפת האדריכלות המקומית. במקום חברה סוציאליסטית הדואגת לרווחת הקהילה, עוברת החברה הישראלית הפרטה אכזרית ומהירה. איש איש לעצמו ולביתו. הקהילה הולכת ומתפוגגת. השימוש בסמליי מעמד, שהורותם באסטטיקה הסוציאליסטית — פרדוקסלית. ככלות הכל, הציונות ניכסה את הסגנון הבינלאומי אל חיקה, כחלק מהגדרת תדמיתה כחברה חדשה וסולידרית. אולם עתה, אותה האסתטיקה משמשת לבידול מהסביבה ומהמציאות המקומית.

 

_MG_5338

מיכל קפלן כרמון, אדריכלית

_MG_5383

 

_MG_5641

 

ואולי אין הבתים הלבנים נובעים מתוך האדריכלות הבינלאומית? אולי אלו ציטוטים מטאדאו אנדו מריצארד מאירס או מג‘ון פאוסון — אדריכלות יפנית או מודרניזם מינימליסטי, על–זמני וכלל–עולמי? אם כך הם פני הדברים, הרי שניתן לומר כי אדריכלות הבתים הפרטיים שואפת אל העולמי שאינו מכאן, ואז דווקא הבניה העממית היא זו שתגדיר את שפת האדריכלות המקומית.

 

 

SHARE LINKEDIN +GOOGLE TWITTER FACEBOOK

תגובות לכתבה

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

D&Aזבוב על הקיר
D&Aאוריין הוצאה לאור
D&Aעיתון העיצוב המקוון
D&Aועידת ישראל לאדריכלות ועיצוב
D&Aהאקדמיה לעיצוב ואדריכלות
D&Aהמגזין הבינלאומי
D&Aהקמת מתחמי עיצוב ומסחר
D&Aאוריין יזמים